הנה מתכון שעשוי להפוך את חנוכה לפיאסטה מקסיקנית.
הרבה יותר קל מהכנה של סופגניות וגם הרבה יותר אקזוטי: צ’ורררררוס מתנגן עם קצב טוב יותר מסופגניה.
אפשר להכין מראש, להקפיא, לחמם בטוסטר אובן ואפילו להביא לחבר החייל “אי שם במדבר” בתנאי שדה אמיתיים.
המתכון שלהלן עשוי מקמח ללא גלוטן (קמח קונדיטור מסובסד, ניתן להשיג כמעט בכל מרכול). למי שמעוניין, ניתן להחליף בקמח רגיל.
אז ללא מלל מיותר, הנה המתכון המנצח לצ’ורוס של מיכל.

הצ’ורוס של מיכל

ניתן להקפיא ולחמם להגשה מהירה

אופן ההכנה:

מערבבים את היבשים: קמח נטול גלוטן, משפר אפיה, מלח וסוכר וניל.

בסיר כבד או לפחות בעל תחתית עבה, מחממים את החלב והחמאה.

מעבירים לקערת מיקסר ומחברים למכשיר המצוייד בוו גיטרה.כשרותח (אך בטרם גולש), טורפים פנימה את היבשים. בוחשים בכף עץ עד שמתלכד ונפרד מדופן הסיר (כדקה של בישול על אש מאד קטנה!)

מפעילים את המכשיר ומזינים את הביצים פנימה אחת אחת. מקפידים שהביצה תשתלב בתערובת לפני הוספת ביצה נוספת.

כשמתקבלת תערובת אחידה וחלקה, מעבירים אותה לשף זילוף עם צנתר כוכב גדול (לחילופין – לכו לקנות שקית זילוף עם צנתר)

מזלפים צ’ורוס בצורה הרצויה (מיכל בחרה בלב עבור החבר החייל שלה), ניתן לבחור בכל צורה רצויה. את הצ’ורוס ניתן לזלף על נייר פרגמנט משומן או ישירות לשמן.

כעת מתחיל הכיף: מחממים שמן ל 160 מעלות; הכי כדאי להשתמש בתרמומטר, אם אין, בודקים מתי נשרף הצ’ורוס – זה אומר שהשמן חם מדי. מתאימים את גובה הלהבה לתוצאה הרצויה!

מטגנים והופכים כשמזהיב.

מוציאים לנייר סופג. ומסיימים בטבילה הגונה בתערובת סוכר וקינמון.

במקום עוד עוגת דבש – שממילא אי אפשר להגיש עם פרוסות אנטרקוט, או לעשות ממנה “קרוק מדאם”, או כריך טונה…
אז הרחקתי עד לוס אנג’לס (Los Angeles Times) והבאתי מתכון לחלת דבש שאפילו הדבורים לא יודעות לעשות. כזו עם תבלינים ארומטיים, במיוחד לראש השנה –  ובהחלט לשאר הימים שלאחר מכן.

חלת דבש

המצרכים:

גרגרי כוסברה טחונים                    1 כף
גרגרי שומר טחונים                       1 כף
קמח                                            6 כוסות
קמח מלא                                    1 כוס
שמרים טריים או יבשים –
לא “שמרית בגרגרים”                  1 חבילה (11 גרם יבשים או 50 גרם טריים)
ביצים                                          5 יח
מלח                                            ½ 2 כפיות
דבש                                            ½ כוס
שמן קנולה                                   ½ כוס
מים פושרים                                 2 כוסות
פרג שלם                                     2 כפות

אופן ההכנה:
1.    קולים את הכוסברה והשומר במחבת יבשה על אש בינונית – תוך ערבוב נמרץ – דקה או שתים. להזהר משריפה של התבלינים.
2.    בקערה, מערבבים בעזרת מטרפה או מנפים את הקמחים, התבלינים הקלויים והשמרים.
3.    מכניסים 4 ביצים, מלח, דבש, שמן והמים הפושרים לקערת מערבל מזון (מיקסר). טורפים היטב בעזרת מטרפה.
4.    מחברים וו לישה למערבל ומפעילים במהירות בינונית. מוסיפים את תערובת היבשים בהדרגה.
5.    מוסיפים את יתרת הקמח, על פי הצורך, בהדרגה, לקבלת בצק דביק ורטוב מעט.
6.    מעבירים את הבצק למשטח עבודה מקומח וממשיכים ללוש ולהוסיף מעט קמח עד שמתקבל בצק חלק ורך – דביק אך מעט.
7.    מעבירים לקערה גדולה, מוסיפים שתי כפות שמן ומצפים היטב את הבצק. מכסים במגבת ומניחים במקום חמים, הרחק מרוח וקור, למשך שעה.
8.    מחממים תנור לחום בינוני 175 מעלות.
9.    בעזרת אגרוף, מפילים את הבצק התפוח מטה ומשהים חמש דקות.
10.    לזיגוג החלה: טורפים את הביצה הנותרת עם כפית מים וכפית דבש.
11.    מעבירים את הבצק למשטח עבודה. מחלקים אותו לשלשה חלקים שווים.
12.    יוצרים נקניק מאורך מכל אחד משלשת חלקי הבצק. במקרה הצורך, משמנים מעט את הנקניקים.
13.    קולעים צמה משלשת הנקניקים ומקפלים את קצותיה אל מתחת למקלעת – בכדי למנוע ממנה להיפרם.
14.    מברישים את החלה בזיגוג הביצה ומפזרים פרג מעל.
15.    אופים למשך 40 דקות או עד שצליל חלול נשמע בעת שטופחים על המאפה. מסובבים את התבנית במהלך האפייה ומברישים עוד מן הזיגוג על הקצוות על פי הצורך.
16.    מצננים את החלה על רשת (אם מצליחים להתאפק עד שתתקרר).

לחצו על הפאי לאוסף מתכונים ללא גלוטן של הניו יורק טיימס – לכבוד חג ההודיה

כל אחד יכול לבשל.
למעשה, כל אחד יבשל, בשלב זה או אחר של חייו.
מעבר לפרקטיקה, זו האומנות בשבילכם!

לא רק שבישול דורש פחות זמן מכתיבת סימפוניה, משביע יותר מאקוורל, קל יותר מפיסול ומריח טוב יותר מעיסת נייר…
זו האומנות היחידה שלא תשאיר אתכם רעבים.

בישול אינו מניח לאף אחד מן החושים להרדם – והוא עושה זאת באלגנטיות, בנחישות, וללא כל התנגדות. גם אם טרם ניסיתם זאת, אין דבר המעניק פרס מהיר כל כך, נצחון גדול כל כך והישג מספק כל כך, כמו זה של תבשיל שצלח.

קחו עגבניה בשלה: שלמות צורנית, צבע כובש, ריח שלוקח אתכם למחוזות רחוקים – נגיד: איטליה.
הרתיחו מים בסיר גדול. מלאו קערה במים קרים והוסיפו חופן נדיב של קוביות קרח ומלח בגבישים עבים. כעת קחו סכין קילוף חדה, צילבו שני קווים בתחתית כל עגבניה. שילפו את העוקץ מצידה השני, בצורת הברגה סיבובית כך שהצבע היחידי שיוותר בעגבניה – יהיה אדום.
הנמיכו את העגבניות המחורצות למים ברתיחה מתגלגלת. הביטו בהן. ברגע שיגלו סימנים ראשונים של התפשטות – כלאמר יחלו להשיל מעליהן את הקליפה, הוציאו אותן לטבילה משתקת במי הקרח. הבישול ייעצר באחת. כעת טיבלו את הכף לערבול עדין של המים והעגבניות. לאחר שלש דקות ארוכות – הן התקררו דיין. הוציאו אותן אל מגבת כותנה נקייה ובעזרת סכין הקילוף הזעירה – השלימו והפשיטו אותן מן הקליפה הקשה והעקשנית. אל תסחטו מהן את המיץ.
בעזרת סכין, רצוי כזו מפלדת כרום מוליבדנום – ונדיום (שעולה הון תועפות), חתכו את העגבניות לקוביות בגודל 150 ממ לערך. שמרו את כל המיצים הנקווים יחד עם העגבניות בקערה שאינה משתכת (קורוזיבית) רצוי זכוכית או פלדת אל חלד.

קחו בצל יבש ומבריק. קילפו אותו אך השאירו מעט מן השורש כדי שישמור את הגלדים יחדיו.
פרסו פרוסות, בלתי גמורות, באורח אופקי. החלק השורשי נשאר מרותק. כעת המשיכו בפריסה אנכית, במקביל לפרוסות ובגודל דומה – מן הגבעול הנסתר אל השורש. השלב האחרון, הוא גם המספק ביותר, חיתכו ונתקו קוביות מושלמות של בצל שנהבי וריחני. הסדר המופתי הופך לכיאוס מדוייק של ריבועי בצל דומים בתכלית. זהו לבצל.

בחרו ראש שום גדול, מתוח, מבריק וצחור. שברו אותו בעזרת בסיס כף היד. השיניים נכנעות בקלות ומסתדרות כמתעמלות בבריכה האולימפית. בחרו שלש שיניים, גלגלו אותן מעט בעזרת מגבת יבשה. הנה הן מתפשטות מרצון. 

העלו אל הכיריים סיר כבד, רצוי יצוקת ברזל בציפוי אמייל עבה, הדליקו להבה במלא העוצמה. צקו שמן זית שנושא עימו את הבושם של כל חורשת הזיתים. כזה שיש לו ניחוח שלוקח אתכם לימים רחוקים, לבית הבד עם ילדי הכיתה, לצנצנת הזיתים הראשונה שכבשתם, לחומוס אמיתי של ערבים כזה ששוחה בבריכת שמן זית בתולי (אם אין לכם כזה אז קחו שמן קנולה והתעלמו מן הפסקה האחרונה).

כשמתחילים להריח את הזיתים (ובטרם עולה עשן) הוסיפו את הבצל. שני ערבובים בכף עץ והניחו לחום להתייצב. הריח העולה יסגיר את שלבי התהליך. כשריח הבצל החי יסתיים (שלש דקות לערך) תתחיל ארומה קרמלית ראשונה. זה הזמן להוסיף את שיני השום הממתינות. הקפידו להניע את ריבועי הבצלים שלא ישחימו יתר על המידה. מניעים, מערבבים, מגבירים ומנמיכים את האש בהתאם לצרכי הבצל. לאחר תשע דקות ארוכות, קוביות הבצל ישקפו זו את זו וצבע זהוב בהיר יופיע בכל הקוביות.
הניעו אותו בעזרת הכף מצד לצד. הנמיכו את האש כדי להרוויח עוד קצת זמן. הסתכלו. ראו איך הוא משנה את צבעו!
כעת הציבו את אפכם בסמוך, אך לא מעל, לסיר. הניעו לעברכם בעזרת כף היד הפשוטה את האוויר הארומטי החם העולה ללא הרף מן הסיר. בושם השום צריך להיות מתוק, אופייני ובולט.
הוסיפו מלח ים גבישי. גרסו פלפל שחור אל הבצל. ערבבו דקה.
כעת ניתן להוסיף את העגבניות על מיציהן.
הביאו לרתיחה תוך בחישה מזדמנת. הנמיכו את הלהבה לרתיחה עצלה (בועות אקראיות) ובשלו כך את הרוטב המתהווה – משך עשרים דקות.במידה והרוטב הסמיך יתר על המידה, מוסיפים מים רותחים.
לסיום, תקנו את התיבול בעזרת סוכר ומלח. שחזרו למרקם הרצוי על ידי הוספת מים רותחים.
הרוטב המוגמר צריך לצפות בקלות את כף העץ ולהשתהות שתים שלש שניות בטרם יגלוש ממנה.
מוכן.

למי מיכם שאכל פסטה, פיצה, מוסקה או שקשוקה, הניחוחות של עגבניות מתבשלות לאיטן עם ארומטים ותבלינים, יעורר זיכרון הטעם – תאבון.
רוטב עגבניות הוא אולי התבשיל הפשוט מכולם. הוא צופן טעמים וניחוחות הטבועים בזכרוננו.
יותר מכל הכנה בסיסית אחרת יצירת הבישול שלא תרפה מן המבשל לרגע. אין סליחות.
הטבח חייב לצלול לתוך היצירה שלו לתבל, לצמצם, לדלל, לרכך להמתיק ולהשחים – כל זה ללא פאסון, ללא חרטות וללא דרך נסיגה.
זו הסיבה שכל אחד ואחד מכם יעשה אותו אחרת.
כל רוטב יהיה יצירה חד פעמית.
גם אם המתכון יהיה זהה…

רוטב עגבניות בסיסי: רבע כוס שמן זית, בצל יבש אחד, שלש שיני שום, 1 קילוגרם עגבניות בשלות, חצי כוס מים, מלח, פלפל שחור, סוכר.

נתח הסטייק המגיע מחלקה האחורי של המותן.
מספרו ברשימת הנתחים: 11
סטייקים מאזור המותן נחשבים למשובחים ביותר. למעשה מסעדות בשר מיתולוגיות מגישות אך ורק נתחים מאזור זה.
מגוון שמות מזוהים עם הנתחים: סינטה, מותן, סירלוין, טופלוין, דלמוניקו, סטריפלוין והמלך: “ניו יורק סטייק”
למרות סמיכותו לצלעות,אופיו שונה מזה של האנטרקוט.
הנתח מוצק ושרירי. בשל מיקומו באזור פעיל יחסית, סיבי השריר צפופים יותר.
הבשר דורש יישון בכדי לרככו.

סירלוין המגיע מפרה מבכירה (לאחר המלטה אחת) יקבל אופי בשרי ושומניות מובחרת. נתח כזה ידרוש יישון על מנת לרככו ולהשביח את טעמו. סטייק סינטה מעגלי חלב או עגלים צעירים (ביקים) יהיה דל בטעם אך לא יידרוש יישון ממושך.

סינטה עגל: בשר רך, בהיר ודל טעם

צלייה של סינטה דומה לכל נתחי הפרמיום הנייחים: צליה יבשה בחום גבוה. תיבול במלח גבישי ופלפל גרוס בלבד.
גריל חם או מחבת גריל לוהטת, כמו גם טיגון במחבת יצוקת ברזל יעניקו לו את הקראסט (קרום פריך) האופייני לנתחים שומניים.

סטייק “מנהטן”

מידת העשייה של הנתח אפשרית בכל המגוון, אם כי מומלץ להגישו בדרגת מדיום רייר (MEDIUM RARE).
גודל הנתח ופרופורציות החיתוך יהיו גורמים מכריעים בסטייק הצלוי. בארצות רבות נהוג להגיש את המותן תחת השמות “ניו יורק סטייק” או “ניו יורק סטריפ”. בארץ מקובל להגיש סטייק עם עצם תחת השמות הללו.
מסיבה זו נדרשתי למצא שם חדש לסטייק המושלם: ליברה אחת (453 גרם) של סינטה מן המותן העליונה (הקרובה לצלעות) בחיתוך שיהיה עבה מספיק לצלייה בחום גבוה. לנתח דמיון לאי “מנהטן” שבניו יורק וכך נבחר השם.
“מנהטן” מאפשר צלייה יבשה מספקת לקבלת קרום פריך ושמירה על דרגת צלייה שלא תגרום לבישול יתר.

כתמיד, ברצוני להזכיר שבשר משובח אינו חייב להיות “רך כחמאה”. זה בהחלט סביר שסכין סטייק חדה תעשה עבודה טובה יותר מן המלתעות שלנו.
בשר מלא טעם, עסיסיות, פריכות מן הצלייה ושומניות ארומטית, כל אלה ערכים חשובים יותר מרכותו של הסטייק.

* הערה חשובה
בישראל מקובל לשווק את כל נתחי המותן תחת השם: סינטה.
תת החלוקה המדוייקת והשמות הספציפיים מקובלים בארצות מערביות התמחות בגידול בקר לבשר.
“סטייק ניו יורק” הוא שם מקובל בארץ לנתח סינטה המוגש על העצם.