רוסיני ושאטובריאן

המלחין ג’ואקינו רוסיני, שאת האופרות שלו מזמזם שף במצב רוח מרומם, העריך אוכל משובח. הוא אהב במיוחד כבד אווז וכמהין.
רנה דה שאטובריאן, שגרירו של נפוליאון, גם הוא העריך יין טוב ואוכל משובח.
ארתור וולסלי, הדוכס הראשון של וולינגטון, אהב מאד אוכל, בעיקר בקר, פטריות ויין מדיירה.
אלכסנדר סטרוגונוף, שהיה שר פנים ואריסטוקרט רוסי, אהב מאד אמנות, ספרות, היסטוריה וארכאולוגיה – גם בשר ברוטב שמנת חמוצה.
צייר הרנסנס ויטורה קרפצ’ו אהב את הצבע האדום – כנראה יותר משאר הצבעים… הרוזנת עמליה נני מוצ’ניגו סבלה מאנמיה ואהבה מאד בשר.

קרפצ’ו

לכל אחד מנכבדי הרשימה הזו היה, מה לעשות, שף פרטי.
השף יצר עבורם יצירת פאר קולינארית, מבוססת על פילה בקר, שנכנסה יחד איתם לספרי ההסטוריה.
אין עוד נתח בקר שאגדות כה רבות נקשרו סביבו…

פילה (בעברית ”מותנית”) הוא הנתח הקטן מבין נתחי הפרמיום הנייחים. הוא גם הרזה והיקר מביניהם.
בשרו רך במיוחד. הרקמה החיבורית שבו אינה מתקשה בשל העובדה שאינו שריר נושא משקל או ”עובד”.
הצורך ביישונו לשם ריכוך מועט, ולמעשה יישון יתר עלול לפתח בו ריחות לוואי חזקים.
סיבה זו מקשה על יישון ממושך של נתחים משולבים כמו הטיבון והפורטרהאוס.
פילה בקר זוכה לפופולאריות רבה בשל רכותו והעדר שומן רב. סיבי החלבון הארוכים שבו, רכים ונימוחים. הוא מכונה ”סטייק של נשים“ (לעומת הסינטה הסמוכה שמכונה ”סטייק גברי”). הכנות רבות נקשרו לנתח הפילה.

מעט שומן – הרבה טעם

הגשה: ככלל, נתח זה מתאים, יותר מכל נתחי הבקר, להגשה במצבו הנא: טרטר (בשר קצוץ) או קרפצ’ו (בשר פרוס דק). טיגון בחום בינוני בחמאה או בשמן זית, שילהוב בעזרת קוניאק או ברנדי, צריבה בחום גבוה מאד להגשה נאה (Black and Blue).
צליייה יבשה בחום גבוה אפשרית לנתח זה, תוך התאמה למידת השומניות שלו. ייתכן ויהיה צורך בהברשת שומן וצלייה בחום נמוך יותר כדי להמנע מחריכה של הנתח. נתח פילה גדול, כמו שאטובריאן או פילה על העצם (BQ), מומלץ להתחיל על הגריל ולסיים את הצלייה בתנור יבש.
בכל מקרה דרגת הצלייה המומלצת לנתח זה היא: MR (מדיום רייר). פילה שעשוי מעבר לכך יהיה קשה ויבש באופן משמעותי.
בהיעדר נסיון, הדרך המומלצת לבדיקת מידת הצליה היא חיתוך קטן במרכז הנתח ובדיקת מצב הבשר והטמפרטורה שלו. הבשר חייב להיות אדום בכדי ליהנות מן העסיסיות, הטמפרטורה הפנימית במרכזו צריכה להיות חמימה (57 מעלות בתרמומטר).

ניקוי פילה שלם אינו מלאכה קשה – ושכרה בצידה. פרט לחיסכון במחיר הנתח, תוכלו להכין מהשאריות פילה קצוץ או שיפודים, בעיקר מנתח ”החגורה“ (Chain) המלווה את הפילה לאורכו.

שלבי הניקוי (כפי שמופיעים בוידאו לעיל):
1. מסירים שומן ורקמה חיבורית בידיים (אפשר להשתמש למטרה זו בסכין פירוק קטן).
2. מסירים את החגורה במשיכה.
3. ממשיכים להסיר שומן.
4. במידה ורוצים לצלות את הנתח בשלמותו: קושרים בעזרת חוט קצבים (חוט כותנה נקי).

* ניתן לחלק את הנתח לגדלים שונים: נתחונים, שיפודים ומדליונים. את המרכז ניתן להשאיר כנתח אחד שלם (שאטובריאן) על פי הדוגמא מטה:

נתח הסטייק המגיע מחלקה האחורי של המותן.
מספרו ברשימת הנתחים: 11
סטייקים מאזור המותן נחשבים למשובחים ביותר. למעשה מסעדות בשר מיתולוגיות מגישות אך ורק נתחים מאזור זה.
מגוון שמות מזוהים עם הנתחים: סינטה, מותן, סירלוין, טופלוין, דלמוניקו, סטריפלוין והמלך: “ניו יורק סטייק”
למרות סמיכותו לצלעות,אופיו שונה מזה של האנטרקוט.
הנתח מוצק ושרירי. בשל מיקומו באזור פעיל יחסית, סיבי השריר צפופים יותר.
הבשר דורש יישון בכדי לרככו.

סירלוין המגיע מפרה מבכירה (לאחר המלטה אחת) יקבל אופי בשרי ושומניות מובחרת. נתח כזה ידרוש יישון על מנת לרככו ולהשביח את טעמו. סטייק סינטה מעגלי חלב או עגלים צעירים (ביקים) יהיה דל בטעם אך לא יידרוש יישון ממושך.

סינטה עגל: בשר רך, בהיר ודל טעם

צלייה של סינטה דומה לכל נתחי הפרמיום הנייחים: צליה יבשה בחום גבוה. תיבול במלח גבישי ופלפל גרוס בלבד.
גריל חם או מחבת גריל לוהטת, כמו גם טיגון במחבת יצוקת ברזל יעניקו לו את הקראסט (קרום פריך) האופייני לנתחים שומניים.

סטייק “מנהטן”

מידת העשייה של הנתח אפשרית בכל המגוון, אם כי מומלץ להגישו בדרגת מדיום רייר (MEDIUM RARE).
גודל הנתח ופרופורציות החיתוך יהיו גורמים מכריעים בסטייק הצלוי. בארצות רבות נהוג להגיש את המותן תחת השמות “ניו יורק סטייק” או “ניו יורק סטריפ”. בארץ מקובל להגיש סטייק עם עצם תחת השמות הללו.
מסיבה זו נדרשתי למצא שם חדש לסטייק המושלם: ליברה אחת (453 גרם) של סינטה מן המותן העליונה (הקרובה לצלעות) בחיתוך שיהיה עבה מספיק לצלייה בחום גבוה. לנתח דמיון לאי “מנהטן” שבניו יורק וכך נבחר השם.
“מנהטן” מאפשר צלייה יבשה מספקת לקבלת קרום פריך ושמירה על דרגת צלייה שלא תגרום לבישול יתר.

כתמיד, ברצוני להזכיר שבשר משובח אינו חייב להיות “רך כחמאה”. זה בהחלט סביר שסכין סטייק חדה תעשה עבודה טובה יותר מן המלתעות שלנו.
בשר מלא טעם, עסיסיות, פריכות מן הצלייה ושומניות ארומטית, כל אלה ערכים חשובים יותר מרכותו של הסטייק.

* הערה חשובה
בישראל מקובל לשווק את כל נתחי המותן תחת השם: סינטה.
תת החלוקה המדוייקת והשמות הספציפיים מקובלים בארצות מערביות התמחות בגידול בקר לבשר.
“סטייק ניו יורק” הוא שם מקובל בארץ לנתח סינטה המוגש על העצם.

צלע – נתח מספר 1 ברשימת הנתחים בישראל

האנטרקוט, שמקורו בצלע, פופולארי במיוחד בישראל ולמעשה הוא נתח הסטייק הנמכר ביותר.
ידוע בעברית גם כ: וורד הצלע או *סטייק עין, נמצא כמעט בקצה הצלעות, בחלק שקרוב יותר לראש.

Entrecôte שפירושו: “בין הצלעות”, מתייחס באופן ספציפי לצלעות 9-11; בישראל מקובל ליחס שם זה לכל נתחי הצלע ללא העצם.

אופיו משתנה בהתאם למיקומו: החל מן החיבור לסינטה שם השומניות נמוכה יותר וטעמו עז ועד לצוואר שם בולטת העין השומנית.

כשאינו מופרד מן העצם הוא מוכר גם בשמות אחרים: פריים ריב וקוט דה בף. הפריים ריב נלקח מסוף האנטרקוט, במקום בו הוא פחות שומני ומורכב משני חלקים לעומת שלושה בתחילתו.
בשל קרבתו לסינטה, החלק האחורי יותר של הפריים ריב “בשרי” יותר.

קוט דה בף, מגיע מחלקם הקשתי של הצלעות ועל פי המסורת הצרפתית רק בשר עגל משמש להכנתו.

באירופה מקובל שפריים ריב כמו גם קוט דה בף הם שמות של מתכונים: מורחים את הבשר בחמאה, מפלפלים, קושרים את הנתח וצולים בתנור חם. מגישים אותו מופרד מהעצם, בפרוסות, על פי העדפת הלקוח

*סטייק עין הוא כינוי שהשתרש לתאור נתח מעובד ששווק בשם הזה. מדובר בנתח של מכסה האנטרקוט (מספר 7) שעובר ריכוך, מוסיפים לו מים וחומרים נוספים ומעצבים אותו בעזרת רשת. את המוצר משווקים קפוא והוא מקושר, בטעות או שלא בטעות, עם סטייק העין הקלאסי (Ribeye). נתח זה הוגש משך שנים בחגיגות המנגל הישראליות – בטרם הכרנו את נתחי הפרמיום.