את ג’וליה צ’יילד פגשתי בניו יורק, לפני כעשרים שנה, כשבאה לבקר בבית הספר שלי: CIA
היתה זו ה"אמא של המטבח" המתהווה בארצות הברית. אני הייתי צופה מן הצד: ישראלי באמריקה המנסה לסחוט את הלימון – ללמוד כמה שיותר מן המסטרים הגדולים.
מיהרתי לקנות את ספרה: Mastering the art of French cooking אמנות הבישול הצרפתי.
לפני מספר שבועות הוזמנתי לחוות דעה מקצועית לרגל צאת הסרט העוסק בחייה: ג’ולי וג’וליה.

הסרט החביב חייב את קיסמו למשחקה המצויין של מריל סטריפ
(בוודאי שלא לתרגום הצולע לעברית שבין שאר העוולות תרגם  baking bread in a flower pot – אפיית לחם בעציץ, לפריט אספנים חדש: אפיית לחם בסיר קמח).

היות ובישול משובח נבחן בתוצאה, הדרך שהובילה אותנו להצלחה היא היא הדרך המנצחת. גם אם קיימות רבות, ותיקות, קצרות וחלקות לפניה. ג’וליה צ’יילד עשתה לאמריקה את מה שעשה אסקופייה לצרפת: ניכוס הון הקולינאריה העולמי למולדת האהובה.

הדבר האמיתי: ג’וליה צ’יילד והעופות

אמנם צ’יילד עשתה זאת תוך התבטלות בפני המסטר הצרפתי, אך הדרך בה הביאה את נפלאות הגורמה הקלאסי לינקים המתבלבלים בין סכין למזלג, היתה קולעת.
ג’וליה צ’יילד היתה המקור לכותבי ספרי הבישול הביתיים אצלנו. היא הוכיחה שקולינאריה אינה ממצה את עצמה, ולמעשה אפשר לשכתב את ההסטוריה לנצח – בצורת מתכון.

בעת פיתוח מתכון חדש אני תמיד פונה אל היסודות הקיימים. את הגלגל כבר המציאו לפני ובקרוב נלמד לנוע בלעדיו. המקום אליו אני חוזר תמיד הוא הספריה שלי.
השימוש ברשת (Web) לחיפוש אחר מתכונים יכול להניב תוצאות קטסטרופליות. מתכון מדהים מונח במרחק של פיקסלים ספורים ממתכון בלתי אכיל ושניהם משוכפלים אלפי פעמים בתהום הדאטה. לחצו למשל על הקישורית לחיפוש גוגל אחר מתכון של מוס שוקולד Chocolate Mousse ותופנו למליוני מתכונים עלומים (הראשון שעלה, אגב, בחיפוש שערכתי בעת פרסום הבלוג היה זה של ג’וליה צ’יילד – לאחר צאת סרטה לאקרנים).

אם אני זקוק למתכון יהודי טוב שלא הספקתי להציל מפי סבתי שאיננה, אני פונה ל"ספר הבישול היהודי – אמריקני השלם" (The Complete American-Jewish Cookbook).

לחם לבן לכריכים? מבלי לאמץ את צווארי, אני מושיט יד למדף השלישי מלמעלה: Beard on Bread; לחמים מורכבים יותר המבוססים על לחמי מחמצת אני אמצא בספר הצמוד לו, זה של איימי שרבר "הלחם של איימי" Amy’s Bread.

פנקייק, מאפין אנגלי ופופ אובר – האורים והתומים: "ספר ארוחת הבוקר"  The Breakfast book של: מריון קמינגהם; כשרציתי להעלות ארצה את מנת הקלאסיקה "ביצים בנוסח בנדיקט" גיליתי שפרט לביצים והשם לא אמצא מרכיבים חיוניים כמו בייקון קנדי ומאפין אנגלי בישראל. מתכון המאפין של קמינגהם הציל את המצב – ועד היום מייצרים אותם בעבורי על פי המתכון המקורי. בייקון קנדי, אגב, נאות ליצר מפעל "זילבר" החיפאי – ועושה זאת עד היום.

בישולים מארצות השמש (דרום אמריקה) באים מן הסופרת של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות:
Foods of the Sun: New Southwest Cuisine, Anne Lindsay G. המלצה ראשונה לספר זה קיבלתי מן השף בובי פליי שהקים את אמפריית המסעדות, הספרים ותוכניות הטלויזיה. ספר זה היה בסיס למאכלים המוגשים במסעדתו הראשונה: Mesa grill.

כילד מבשל הייתי מבלה זמן לא מבוטל במטבח. הספר הראשון שלי היה "המטבח המשובח" מאת ליליאן קורנפלד שיצא לאור בשנת 1960 (שנה לפני הולדתי), ונחשב אז למילה האחרונה בתחום הבישול. מעל 1500 מתכונים לעקרת הבית – ולה בלבד!
כשזה הפך למיושן בעיני פניתי לספרו של מריו זימל: אפשר גם בלי קוויאר. במכונת כתיבה ביתית הדפסתי את כל המתכונים, ניקבתי חורים ואגדתי בקלסר שספג משך השנים את כתמי החמאה (בלי הקוויאר לצערי).

עשר שנים לאחר מכן כבר הוציאה הגברת סירקיס את הספר "המטבח המשובח" שהפך לפריט חובה במטבח הביתי.
ספרים רבים אספתי משך השנים וככל שנוקף הזמן אני מוצא שאין כמו ספר, מודפס על נייר נטול עץ, כזה שנפתח בדיוק במקום שרציתי, לענות על השאלה הבוערת – תרתי משמע…

לגברת צ’יילד קדמה סופרת שהצליחה לנצל את המדיום של הספר, טרום המדיה הדיגיטלית, למאגר ענק ומרתיע 4500 מתכונים והוראות הכנה למטבח – אוצר שלא היה כמותו עד עצם היום הזה: אירמה ומריון רומבאוור, אם ובתה, כתבו במשותף את מה שהפך להצלחה מטורפת: The Joy of Cooking – התנך של המטבח! את הספר הזה, אחד הראשונים שהצטרפו לספריה שלי, מצאתי בכריכה רכה בתשלום סמלי של כמה דולרים. גם בו, סביר להניח, נמצא כמעט כל מתכון בסיסי לטבח – ואולי כמה שאפילו הטבח הנועז ביותר עוד לא העיז לשאול: איך פושטים עור של סנאי?

כל אחד יכול לבשל.
למעשה, כל אחד יבשל, בשלב זה או אחר של חייו.
מעבר לפרקטיקה, זו האומנות בשבילכם!

לא רק שבישול דורש פחות זמן מכתיבת סימפוניה, משביע יותר מאקוורל, קל יותר מפיסול ומריח טוב יותר מעיסת נייר…
זו האומנות היחידה שלא תשאיר אתכם רעבים.

בישול אינו מניח לאף אחד מן החושים להרדם – והוא עושה זאת באלגנטיות, בנחישות, וללא כל התנגדות. גם אם טרם ניסיתם זאת, אין דבר המעניק פרס מהיר כל כך, נצחון גדול כל כך והישג מספק כל כך, כמו זה של תבשיל שצלח.

קחו עגבניה בשלה: שלמות צורנית, צבע כובש, ריח שלוקח אתכם למחוזות רחוקים – נגיד: איטליה.
הרתיחו מים בסיר גדול. מלאו קערה במים קרים והוסיפו חופן נדיב של קוביות קרח ומלח בגבישים עבים. כעת קחו סכין קילוף חדה, צילבו שני קווים בתחתית כל עגבניה. שילפו את העוקץ מצידה השני, בצורת הברגה סיבובית כך שהצבע היחידי שיוותר בעגבניה – יהיה אדום.
הנמיכו את העגבניות המחורצות למים ברתיחה מתגלגלת. הביטו בהן. ברגע שיגלו סימנים ראשונים של התפשטות – כלאמר יחלו להשיל מעליהן את הקליפה, הוציאו אותן לטבילה משתקת במי הקרח. הבישול ייעצר באחת. כעת טיבלו את הכף לערבול עדין של המים והעגבניות. לאחר שלש דקות ארוכות – הן התקררו דיין. הוציאו אותן אל מגבת כותנה נקייה ובעזרת סכין הקילוף הזעירה – השלימו והפשיטו אותן מן הקליפה הקשה והעקשנית. אל תסחטו מהן את המיץ.
בעזרת סכין, רצוי כזו מפלדת כרום מוליבדנום – ונדיום (שעולה הון תועפות), חתכו את העגבניות לקוביות בגודל 150 ממ לערך. שמרו את כל המיצים הנקווים יחד עם העגבניות בקערה שאינה משתכת (קורוזיבית) רצוי זכוכית או פלדת אל חלד.

קחו בצל יבש ומבריק. קילפו אותו אך השאירו מעט מן השורש כדי שישמור את הגלדים יחדיו.
פרסו פרוסות, בלתי גמורות, באורח אופקי. החלק השורשי נשאר מרותק. כעת המשיכו בפריסה אנכית, במקביל לפרוסות ובגודל דומה – מן הגבעול הנסתר אל השורש. השלב האחרון, הוא גם המספק ביותר, חיתכו ונתקו קוביות מושלמות של בצל שנהבי וריחני. הסדר המופתי הופך לכיאוס מדוייק של ריבועי בצל דומים בתכלית. זהו לבצל.

בחרו ראש שום גדול, מתוח, מבריק וצחור. שברו אותו בעזרת בסיס כף היד. השיניים נכנעות בקלות ומסתדרות כמתעמלות בבריכה האולימפית. בחרו שלש שיניים, גלגלו אותן מעט בעזרת מגבת יבשה. הנה הן מתפשטות מרצון. 

העלו אל הכיריים סיר כבד, רצוי יצוקת ברזל בציפוי אמייל עבה, הדליקו להבה במלא העוצמה. צקו שמן זית שנושא עימו את הבושם של כל חורשת הזיתים. כזה שיש לו ניחוח שלוקח אתכם לימים רחוקים, לבית הבד עם ילדי הכיתה, לצנצנת הזיתים הראשונה שכבשתם, לחומוס אמיתי של ערבים כזה ששוחה בבריכת שמן זית בתולי (אם אין לכם כזה אז קחו שמן קנולה והתעלמו מן הפסקה האחרונה).

כשמתחילים להריח את הזיתים (ובטרם עולה עשן) הוסיפו את הבצל. שני ערבובים בכף עץ והניחו לחום להתייצב. הריח העולה יסגיר את שלבי התהליך. כשריח הבצל החי יסתיים (שלש דקות לערך) תתחיל ארומה קרמלית ראשונה. זה הזמן להוסיף את שיני השום הממתינות. הקפידו להניע את ריבועי הבצלים שלא ישחימו יתר על המידה. מניעים, מערבבים, מגבירים ומנמיכים את האש בהתאם לצרכי הבצל. לאחר תשע דקות ארוכות, קוביות הבצל ישקפו זו את זו וצבע זהוב בהיר יופיע בכל הקוביות.
הניעו אותו בעזרת הכף מצד לצד. הנמיכו את האש כדי להרוויח עוד קצת זמן. הסתכלו. ראו איך הוא משנה את צבעו!
כעת הציבו את אפכם בסמוך, אך לא מעל, לסיר. הניעו לעברכם בעזרת כף היד הפשוטה את האוויר הארומטי החם העולה ללא הרף מן הסיר. בושם השום צריך להיות מתוק, אופייני ובולט.
הוסיפו מלח ים גבישי. גרסו פלפל שחור אל הבצל. ערבבו דקה.
כעת ניתן להוסיף את העגבניות על מיציהן.
הביאו לרתיחה תוך בחישה מזדמנת. הנמיכו את הלהבה לרתיחה עצלה (בועות אקראיות) ובשלו כך את הרוטב המתהווה – משך עשרים דקות.במידה והרוטב הסמיך יתר על המידה, מוסיפים מים רותחים.
לסיום, תקנו את התיבול בעזרת סוכר ומלח. שחזרו למרקם הרצוי על ידי הוספת מים רותחים.
הרוטב המוגמר צריך לצפות בקלות את כף העץ ולהשתהות שתים שלש שניות בטרם יגלוש ממנה.
מוכן.

למי מיכם שאכל פסטה, פיצה, מוסקה או שקשוקה, הניחוחות של עגבניות מתבשלות לאיטן עם ארומטים ותבלינים, יעורר זיכרון הטעם – תאבון.
רוטב עגבניות הוא אולי התבשיל הפשוט מכולם. הוא צופן טעמים וניחוחות הטבועים בזכרוננו.
יותר מכל הכנה בסיסית אחרת יצירת הבישול שלא תרפה מן המבשל לרגע. אין סליחות.
הטבח חייב לצלול לתוך היצירה שלו לתבל, לצמצם, לדלל, לרכך להמתיק ולהשחים – כל זה ללא פאסון, ללא חרטות וללא דרך נסיגה.
זו הסיבה שכל אחד ואחד מכם יעשה אותו אחרת.
כל רוטב יהיה יצירה חד פעמית.
גם אם המתכון יהיה זהה…

רוטב עגבניות בסיסי: רבע כוס שמן זית, בצל יבש אחד, שלש שיני שום, 1 קילוגרם עגבניות בשלות, חצי כוס מים, מלח, פלפל שחור, סוכר.