שנת הבשרים שלי
אחד בא למעדניה, נעמד מול מקרר הויטרינה השופע בנתחים, הצביע על נתח וביקש 100 גרם מן הסלמון המעושן הזה.
“אדוני” ענה לו הזבן, די נדהם, “זה לא סלמון, זה בייקון!”
“אני שאלתי אותך מה זה?!” השיב לו בנזיפה…
בבחירתי את עולם הקולינאריה – הוא האופן הפנימי בעולמנו הגדול – בחרתי לקחת את כל השפע שמסביב לכן הציור שלי. עם כל זה אני יכול ליצור.
ככל שנקפו השנים, התמעטו הצבעים בפלטה שלי:
העולם התמלא באלרגנים, חומרים אסורים, הנדסה גנטית שהשתבשה, נגיפים שלמדו מהר יותר מאתנו, פסקי הלכה חדשים שאסרו את המותר, אופנות שחלפו, חוקים שנחקקו, זנים שנכחדו…
לא יודע אחרת; עובדה שהמשכתי.
גיליתי שאנשים ממשיכים לאכול. כל יום – כל היום!
בעבודתו של השף, סך המרכיבים גדול מן השלם.
ללא הרוגע העומד לרשותו של הצייר אל מול הנוף הדומם, צורב השף הטרוד את קליפתו הפריכה של הסטייק המשמיע קולות פיצוץ קטנים של המלח האטלנטי. מקציף, במקביל, את הרוטב לאמולסיה חלקה. כעת הוא מקמט בשמן זית לוהט את תערובת העלים ומזלף בהם קצת סויה ארומטית, שום קצוץ וחמאה רכה.
הקנבס העגול שלו, העשוי מפורצלן גרמני, חומם מראש. הוא מניח שכבה דקה של ירוק עלים. מבריש בלכה חמאה צלולה את הסטייק ומניח אותו, בדיוק במקום הנכון, מחוץ למרכז הצלחת. כעת הוא לוקח מעט משנהב שום חלק ומורח על הבשר. חום אדמה של הרוטב עובר המגון מהיר נוסף (כדי ליצבו) והוא נוצק מעל לבשר החם. מבט של פרידה חותם את היצירה. כעת תנשא במהירות אל השולחן הממתין.
“תגיד לי מה אתה אוכל ואומר לך מי אתה!” אמר *בריאט סברין מאבות הקולניאריה הקלאסית.
אני אוכל צמחונים.
כך אני מקפיד לאמר לעצמי מדי בוקר לפני צאתי לעבודה.
למאושרים שביננו ברור שסטייק גדל על עץ גבה צמרת. הוא מתחיל כניצן של פילה מניון זעיר, גדל לשאטובריאן ומגיע לפרקו רק כשצבעו מעמיק וצורת הטיבון ניכרת בו.
לעתים משאיר אותו המגדל עוד קצת על העץ. הזמן הנוסף, אם כי דורש ממנו לגרש את הזבובים באמצעים מגוונים, עשוי להניב פורטרהאוס בשל וגדול!
האומללים יודעים מאין הגיע הבשר באמת.
אני אוכל צמחונים וזו הסיבה שעודי יושב על הגדר. לא רוצה שעובדות מיותרות יגדעו באחת את יצירתי.
איני חושב שעץ הסטייקים קיים אך גם איני מוכן שהקצב שלי, ג’ורג’, ישלח לי תמונות בסלולרי, הישר מן המרעה, של אהובותיו מלפני…
לאלה מכם שרוצים להמשיך ולאכול מן “הסלמון המעושן” – שמעו בעצתי: היו אסרטיבים ואל תוותרו.
ואני?!
עודי מחפש חברת ביטוח שתסכים לכסות אותי בפני תאונת צמחונות ואובדן כושר עבודה.
Tell me what you eat, I’ll tell you who you are. ~Anthelme Brillat-Savarin*
7 מאי, 2009 בשעה 18:53
איזה כיף שחזרת לכתוב כאן!
וכמה שאתה מדייק בעניין אכילת הצמחונים.
16 מאי, 2009 בשעה 8:05
עמיר,
נפלא לקרוא אותך. אני כל כך מזדהה עם רעיון הציור והיצירה.
גם כשאני מבשלת וגם כשאני כותבת אני מערבבת בין עולנות שונים של צבעים לקורא או לסועד.
גם בבישול וגם בכתיבה יש לי המון מה ללמוד עוד, אך אני יודעת שכאשר אני משלבת בבישול בין סקרנות (שמובילה לרכישת ידע מדוייק) לבין יצירתיות (שמביאה את עצמי לתוך “הציור”) ייצא נפלא.
ואחרי שאני קוראת אותך חושב על סוכן הביטוח, אני מחייכת – כמו שפסנתרן שומר על אצבעותיו, כך גם בעולם המטבח. שמור על עצמך, ותכתוב עוד. אתה מרתק!
8 ספטמבר, 2009 בשעה 13:53
בתור גריל מן של המסעדה כל יום הוא כמו אותו יום הראשון שהתחלתי לעבוד עם עמיר,תמיד כיף ותמיד מעניין .לעמיר התנהגות וסובלנות שאין דברים כאלה וגם חידושים. גן עדן של מקום עבודה !!!!