למה לכל הרוחות כל כך קשה להצליח במסעדנות?!
אז גם אתם שייכים / שוקלים להצטרף לקבוצה המסוכנת?!
מסעדה, אה?!
למה שלא נפתח איזה מקום, רומנטי כזה, חשוך, מוסיקה.
בר משופע בגבים חשופים. קולות נקישה של כוסות המרטיני, צלצול הסכום והקופה…
כן, למה לא בעצם?!
אולי כי רוב המסעדות נכשלות? אולי כי אף אדם שפוי לא יירצה להשקיע בעסק שכזה?
אולי כי בתי הקברות לנירוסטה מלאים עם רשימת ממתינים לשנת 2015?!
אולי כי לא צריך לקנות פרה בשביל כוס חלב?!
ובכול זאת?!
אין עסק יותר מגוון ממסעדה. אין דומה להתרגשות של ערב הומה אורחים צוחקים, שותים אלכוהול וצוחקים עוד יותר. האם אתם מכירים מקום יותר מאחד, יותר משתף ויותר מוכר, משולחן עמוס בכל טוב המטבח והבר?!
חויית הסעודה היא רב חושית, פונה לכולם, משתפת את האורח בצורה הכי אינטימית שאפשר ותוצאותיה מיידיות.
יצירה עוברת כחוט שני בביזנס הזה. החל מעיצוב השם, הלוגו, החלל.
התפריט: הפורמט, המראה, שמות המנות והמידע שמופיע בו, המחיר שנקבע לכל מנה…
השירות כפי שבא לידי ביטוי בלבוש הצוות, במראה המנהלים, בצורת הפנייה וההגשה. בגמישות לגחמות האורח ובטיפול בתקלות.
יצירה זה שם המשחק ועד לא דברנו מילה על הציפייה של האורח.
לא יהיה זה מקורי מצידי לאגרף במספרים המרתיעים של כשלון והצלחה במסעדנות.
במקום זה אמנה, היום ובימים הקרובים, כמה מוקדים קטנטנים לתבוסה קולוסאלית:
1. כולם מבינים באוכל.
שלא בדומה למיצגי וידאו, מחול מודרני ומוסיקה עתיקה בכלים מקוריים, לא נשמע אורח במסעדה, שלא נהנה מן האוכל, חלילה, אומר: “אולי זה טעים אך אני לא מבין בזה”!
הדעתנות של הצלחת שמורה לכל. כולם מבינים באוכל כשזה מגיע לקיבה ולכיס. לכן גם חויית הביקורת שמורה להמוני הסועדים – והם, עוד איך, עושים בה שימוש. לקוח מרוצה ישתף פחות משני אנשים בהנאתו. לקוח עצבן שהרגיש מאוכזב בתום הארוחה, שילם את החשבון והלך כועס לדרכו, ישתף למעלה מעשרה אנשים בקלונו.
בפרק הבא:
למה השף הלך?!